אני כאן, משמע אני נוכח? 

ישבנו באחת מהמסעדות בחוף הים בהרצליה, זה היה יום חם בחודש נובמבר, יום ייחודי, אז לא ידענו שיהיה זה אך חלק מחורף שמשי."תגיד, כמה אתה פה?" שאלתי את בן זוגי."אני פה, בטח, מה זאת אומרת?"
תקשיבו לתיאור, תיכנסו איתי לחוויה:יום חמים ונעים, אנחנו יושבים ארבעתנו על קו החוף ואוכלים ארוחת בוקר. בריזה נעימה, שמש מלטפת. מולנו הים כחול עמוק עמוק, שקט וחלק. ברקע מפרשיות- משולשים משולשים לבנים עד לקו האופק, כל נשימה מכניסה לקרבנו אוויר צח. רגוע פה, נינוח, שלוו.
"תגיד, בחוויה הזו של הים וכל מה שתיארתי, כמה היית נוכח בשעה האחרונה של ארוחת הבוקר?""חמישה אחוזים"- הוא ענה בחיוך מהורהר. "תגיד", הקשיתי עליו (זה בסדר, הוא רגיל לחיות עם מאמנת), "וכמה היית נוכח בחוויה של שתי בנותינו הנהדרות, בקרבה, בחיבוק ובצחוק המשפחתי?"
"שישים אחוז, אולי". הוא ענה.כשהחיים במיטבם- אנחנו לא כאן. מכירים את ההרגשה הזו, ממש לאחר שאכלנו ארוחה שלמה אבל נראה כי לא באה אל קירבנו, כי היינו במקום אחר? מכירים את המשחק עם הילדים, בו אנו עסוקים בשיחות טלפון, במחשבות על העבודה או סתם סופרים את הדקות עד לשעת השינה שלהם? מכירים, בטח מכירים.
כשהחיים במיטבם, אנחנו לא כאן. לעומת זאת, כשהדלת של האוטו נסגרת לנו על האצבע- או-הו איך שאנחנו נוכחים.
האימון שינה את חיי ובהעריכי את המתנה הזו, גם כמאמנת, אני מקפידה להמשיך ולהתאמן. השבוע התאמנתי על הנוכחות שלי עם בתי, בת ה 4. מאחר ואימון הוא תהליך, הספיקה שיחת אימון טובה אחת כדי לקפוץ עוד מדרגה בשינוי.
כששיחקנו השבוע, בתי ואני, הייתי איתה. כשסיפרה ודיברה, הייתי איתה. הקשבתי לה עם האוזניים, עם הראש ועם הלב. חוויתי בילוי במימד אחר של עומק השיחה והעומק הרגשי.
כאמא אני תמיד שואלת את עצמי מהו הדבר שאוכל לעשות כדי שילדי יסמכו עלי, ישתפו אותי ויפנו אלי בעת צרה, או שמחה.
אז מה צריך לעשות? פשוט להיות שם. ואם לא עשיתם את זה עד היום, לא משנה בני כמה ילדיכם, זה בדיוק, ממש בדיוק, הזמן להתחיל.